"יד חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, בין היום והלילה. ומה הן מאה ברכות אלו: שלוש ועשרים ברכות שמנינו בפרק זה, ושבע ברכות של קרית שמע שחרית וערבית שלפניה ושלאחריה; וכשמתעטף בציצית, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להתעטף בציצית; וכשלובש תפילין, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין; ושלוש תפילות, בכל תפילה מהן שמונה עשרה ברכות. הרי שישה ושמונים ברכות; וכשהוא אוכל שתי סעודות בכל יום, מברך ארבע עשרה ברכות, שבע בכל סעודה--אחת כשנוטל ידיו תחילה, ועל המזון אחת בתחילה ושלוש בסוף, ועל המים לפניו ולאחריו, הרי שבע.
טו בזמן הזה שתיקנו ברכת המינין בתפילה, והוסיפו הטוב והמטיב בברכת המזון--נמצאו חמש ברכות יתרות. בשבתות וימים טובים שהתפילה שבע ברכות, וכן אם לא נתחייב בשאר ימים בכל הברכות האלו, כגון שלא ישן כל הלילה, ולא התיר חגורו, ולא נכנס לבית הכיסא, וכיוצא באלו--צריך להשלים מאה ברכות מברכות של פירות.
טז כיצד אוכל מעט ירק, ומברך לפניו ולאחריו; וחוזר ואוכל מעט מפרי זה, ומברך לפניו ולאחריו, ומעט מפרי זה, ומברך לפניו ולאחריו. ומונה כל הברכות, עד שמשלים מאה ברכות בכל יום."
(משנה תורה,הלכות תפילה פרק ז)
העיסוק של הרמב"ם בחיוב מאה ברכות מפתיע-הוא מקדיש שלשה סעיפים לנושא הזה שבמקורו התלמודי נראה שולי-דרשה קטנה של רבי מאיר במסכת מנחות.הוא מזכיר את החיוב הזה בנשימה אחת עם מצוות מגילה וחנוכיה בספר המצוות (שורש א) כדגם למצוות דרבנן . העיסוק הזה תמוה גם כי באותו הפרק בסעיף ט,משרטט הרמב"ם את ברכות השחר כברכות המלוות את פעילות היום ויוצא נגד המנהג(שהתקבע אצלנו) של אמירת הברכות בבית הכנסת ברצף ללא תלות ברלוונטיות שלהן למברך.עוד סיבה לתמוה היא הרוח הטכנית-לא רציונלית המשתלבת היטב עם נוהג זה של אמירת מאה ברכות ביום-רוח הזרה מאוד לרמב"ם.
המקורות
לפני שנפנה להצעה לתשובה סקירה קטנה של המקורות להלכה הזו.
נראה שהמקור הקדום ביותר מצוי בתוספתא:
"הלל הזקן או' בשעת מכנסין פזר בשעת מפזרין כנס בשעה שאתה רואה שהתורה חביבה על כל ישראל והכל שמחין בה את תהי מפזר בה שנ' יש מפזר ונוסף עוד בשעה שאתה רואה שהתורה משתכחת מישראל ואין הכל משגיחין עליה את הוי מכנס בה שנ' עת לעשות לה' היה ר' מאיר או' אין לך אדם מישראל שאין עושה מאה מצות בכל יום קורא את שמע ומברך לפניה ולאחריה אוכל פתו ומברך לפניה ולאחריה ומתפלל שלשה פעמים של (שמונה) שמונה עשרה ועושה שאר כל מצות ומברך עליהן "
(תוספתא ברכות,פרק ו הלכה כ"ד ,מהדורת ליברמן)
מקור זה לא מציג דרישה לומר 100 ברכות ביום אלא משבח את ישראל שמקיימים 100 מצוות ביום שבהן כרוכות גם ברכות. נוסח דומה מצוי גם בירושלמי.
ניכר כי גם התוספתא וגם הירושלמי בעלי קשר לסוגיה בבבלי מנחות המביאה מסורת דומה. הדמיון בין שלשת המקורות לא מסתכם רק במימרה הספציפית הנוגעת ל100 המצוות אלא למכלול שלם של מסורות המצויות באותו האיזור בשלשת המקורות ועניינם ישראל המוקפים במצוות.
הסוגיה במנחות היא המקור המפורש הראשון לחיוב מאה ברכות :
תניא[בכת" מינכן לא מופיעה הקידומת "תניא"], היה רבי מאיר אומר: חייב אדם לברך מאה ברכות [בכתב יד ותיקן לא מופיעה המילה "ברכות"]בכל יום, שנאמר: +דברים י'+ ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך. רב חייא בריה דרב אויא בשבתא וביומי טבי טרח וממלי להו באיספרמקי ומגדי. תניא, היה ר"מ אומר: חייב אדם לברך שלש ברכות בכל יום, אלו הן: שעשאני ישראל, שלא עשאני אשה, שלא עשאני בור. רב אחא בר יעקב שמעיה לבריה דהוה קא מברך שלא עשאני בור, אמר ליה כולי האי נמי? אמר ליה: ואלא מאי מברך? שלא עשאני עבד, היינו אשה! עבד זיל טפי.(מנחות מ"ג ע"ב-מ"ד ע"א)
בשונה מהתוספתא ומהירושלמי כאן רבי מאיר מציג דרישה לאמירת מאה ברכות ביום,אולם כל הברייתות והמימרות שמסביב מדברות על ישראל המקיפין עצמם במצוות ורובם מופיעים בוואריאציות גם בתוספתא ובירושלמי ומכאן (וההשמטות מכתבי היד אולי מחזקות את הכיוון) שסביר להניח שהמסורת המקורית הייתה על המצוות המקיפות ולא על הברכות דווקא.
הלימוד מהפסוקים "מה ה' אלוהיך דורש מעימך" סתום והניב כמה הצעות בראשונים,שהנפוצה שבהם (המצויה ברש"י וגם במקבילה בזהר) מתבססות על הדימיון בין המילה "מה" למילה "מאה",עם זאת עיון בבמדבר רבה לפרשת קורח (י"ח) מראה כי פסוקים אלה בדברים י' נדרשים בשלל דרשות "חשבוניות" וכי יש מסורות שונות המנסות לגזור את המספר מאה בברכות,כמו למשל הדרשה הזו :
"הוקם על כנגד מאה ברכות שבכל יום היו מתים מישראל מאה אנשים בא דוד ותקן להם מאה ברכות כיון שתקנם נתעצרה המגפה" (במדבר רבה קורח י"ח, ומקבילה בתנמומא קורח י"ב)
המאמץ להשלמת 100 ברכות ביום טוב ובשבת בעזרת פירות שייך לחלק האמוראי של הסוגיה.
למה זה חשוב לרמב"ם?
נראה כי המפתח לשאלה הזו רמוז בתשובה שכתב הרמב"ם בשו"ת שלו:
"שאלה [השאלה באה פה בצורה מקוצרת ביותר ולא בצורתה המקורית, כפי שמוכיחים הפרטים של התשובה] ילמדנו רבנו בדבר קריאת מזמורים ותפלות.
התשובה אלה התוספות בקריאת מזמורים או תפלות, כגון תפלות ר' סעדיה ז"ל וזולתן, מדברי דרשנות ומוסר לפני תפלת החובה, כל זה יפה מאד ורצוי כדי לעורר הכוונה, וכבר אמרו ז"ל חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללים (ברכות פ"ה מ"א, השווה ה' תפלה פ"ד הט"ז) אבל זה רצוי ליחיד או ליחידים (השווה שם /הל' תפלה/ פ"י ה"ו) שיכלו (לעשות) זאת בבתיהם, אבל בבתי הכנסיות הוא לדעתי טעות (שם /הל' תפלה/ פ"ו ה"ב (על סמך ברכות ל"א א') משום שבתי הכנסיות (הם) לרבים. ולו היה שם איש אחד זקן או חלש או נימול ונתאחר דקה מתפלת הציבור, היה ניזוק בזה. ובכל זה נקרא בשם ציבור החלש שבהם, ומשתדלים להקל עליהם בכל פנים ואין מוסיפים עליהם בטורח עבודת ה'. ומעניין קריאת מאה הברכות (שם /הל' תפלה/ פ"ז הי"ד, הערת אברמסון: דברי הרמב"ם שם אינם עניין לכאן. ומאה ברכות הכוונה לברכות שלפני פסוקי דזמרא כמו שאומר כאן מפורש: מאה הברכות או הזמירות, ועיין נ, וידר, סיני כרך מד עמוד רנט שהביא כמה מקורות לשימוש זה של מאה ברכות, ויש להוסיף עוד, כגון, סבוב רב פתחיה בדברו על בתי הכנסת שבבגדאד, אין חזן שם ולמי שמצוה ראש ישיבה מתפלל, אחד אומר ביחיד מאה ברכות ועונין אחריו אמן ואחר כך יעמוד אחר ויאמר ברוך שאמר בקול רם וכו', ועיין תוס' רי"ד לכתובות ח' א' בגליון ש"ס ראם: אבל הסמוכה לברכה פותחין בה בברוך כמו שאנו עושין בק' ברכות שאותן שהם קצרות מברכים על כ"א וא' בפתיחה ולא יותר וכשמתחיל לברך ברכות הארוכות פותח בה בברוך, וכו', ונ"ל שטועים בה בני אדם שמתחילים מאה ברכות מאלהי נשמה משום שלא מצאנו בשום מקום שיתחיל בברכות בלא פתיחת ברוך וכו' וע"ש עוד) או הזמירות (שם /הל' תפלה פ"ז/ הי"ב) בחיפזון ובמהירות הרי היא טעות גמורה, /הכוונה לחטא גמור/ ומי שאינו מוכיח החזנים על זאת, חוטא, משום שכל אלה הסוגים של עבודת ה', אשר הם (בצורת) דיבור, אין הכוונה בהם אלא שיהרהרו בהם כשיאמרום ויכוון אומרם את לבו וידע, שעם אדון כל העולם מדבר בהם, בין שיבקש ממנו או יודה לו וישבחהו או יתאר פעליו וחסדיו או יתאר נפלאותיו בברואיו ויכולתו (השווה /הל' תפלה/ שם פ"א ה"ב) ואלו הם הסוגים הכוללים לכל ברכה מן הברכות או זמירות או פיסוקי זמרא. ואם הכל דיבור עמו יתעלה, כיצד מותר למהר בזה ולהסיח הדעת ממה שנאמר, אלא למי שאינו יודע מה הוא אומר ואינו מבינו, אלא דינו בתפלתו דין התוכי והשוטה, החוזרים על המלים, שבני האדם לימדום וכתב משה.
(שו"ת הרמב"ם רס"א)
מהתשובה נראה כי היה מנהג של אמירת 100 ברכות לפני התפילה. המנהג הזה היה כנראה דרך ממסדית לקיום החיוב המצוי בדברי רבי מאיר. המושג "ברכה" בהקשר הזה היה רחב וכלל גם דברים שאינם ברכה במובן הפורמלי. הרמב"ם הסתייג מהמנהג בגלל החיפזון שכרוך בו שהגביר את תופעת המילמול הטכני שראינו שהרמב"ם סלד ממנה,ובגלל שעיוות את סדרי העדיפויות והמשקל של הפעילות בבית הכנסת. אבל לאור הביסוס של המנהג (המצוי כפי שהראה אברמסון המהדיר) גם אצל ראשונים אחרים,היה צריך להציע אלטרנטיבה לחיוב 100 ברכות והאלטרנטיבה היא קיום החיוב הזה לאורך היום בכלל הברכות כולל ברכות הנהנין .כלומר הרמב"ם לא מדגיש את חיוב אמירת 100 ברכות ביום משום שהוא לכשעצמו חיוב מאוד חשוב אלא כדי לדחוק מנהג פסול בעיניו המהווה פירוש אחר לחיוב הזה. ראיה לכיוון הזה מצויה בהקשר של הפרק-דברי הרמב"ם על 100 ברכות מגיעים לאחר דבריו על פסוקי דזמרה ולפני דבריו על סדר תפילת השחר.
טו בזמן הזה שתיקנו ברכת המינין בתפילה, והוסיפו הטוב והמטיב בברכת המזון--נמצאו חמש ברכות יתרות. בשבתות וימים טובים שהתפילה שבע ברכות, וכן אם לא נתחייב בשאר ימים בכל הברכות האלו, כגון שלא ישן כל הלילה, ולא התיר חגורו, ולא נכנס לבית הכיסא, וכיוצא באלו--צריך להשלים מאה ברכות מברכות של פירות.
טז כיצד אוכל מעט ירק, ומברך לפניו ולאחריו; וחוזר ואוכל מעט מפרי זה, ומברך לפניו ולאחריו, ומעט מפרי זה, ומברך לפניו ולאחריו. ומונה כל הברכות, עד שמשלים מאה ברכות בכל יום."
(משנה תורה,הלכות תפילה פרק ז)
העיסוק של הרמב"ם בחיוב מאה ברכות מפתיע-הוא מקדיש שלשה סעיפים לנושא הזה שבמקורו התלמודי נראה שולי-דרשה קטנה של רבי מאיר במסכת מנחות.הוא מזכיר את החיוב הזה בנשימה אחת עם מצוות מגילה וחנוכיה בספר המצוות (שורש א) כדגם למצוות דרבנן . העיסוק הזה תמוה גם כי באותו הפרק בסעיף ט,משרטט הרמב"ם את ברכות השחר כברכות המלוות את פעילות היום ויוצא נגד המנהג(שהתקבע אצלנו) של אמירת הברכות בבית הכנסת ברצף ללא תלות ברלוונטיות שלהן למברך.עוד סיבה לתמוה היא הרוח הטכנית-לא רציונלית המשתלבת היטב עם נוהג זה של אמירת מאה ברכות ביום-רוח הזרה מאוד לרמב"ם.
המקורות
לפני שנפנה להצעה לתשובה סקירה קטנה של המקורות להלכה הזו.
נראה שהמקור הקדום ביותר מצוי בתוספתא:
"הלל הזקן או' בשעת מכנסין פזר בשעת מפזרין כנס בשעה שאתה רואה שהתורה חביבה על כל ישראל והכל שמחין בה את תהי מפזר בה שנ' יש מפזר ונוסף עוד בשעה שאתה רואה שהתורה משתכחת מישראל ואין הכל משגיחין עליה את הוי מכנס בה שנ' עת לעשות לה' היה ר' מאיר או' אין לך אדם מישראל שאין עושה מאה מצות בכל יום קורא את שמע ומברך לפניה ולאחריה אוכל פתו ומברך לפניה ולאחריה ומתפלל שלשה פעמים של (שמונה) שמונה עשרה ועושה שאר כל מצות ומברך עליהן "
(תוספתא ברכות,פרק ו הלכה כ"ד ,מהדורת ליברמן)
מקור זה לא מציג דרישה לומר 100 ברכות ביום אלא משבח את ישראל שמקיימים 100 מצוות ביום שבהן כרוכות גם ברכות. נוסח דומה מצוי גם בירושלמי.
ניכר כי גם התוספתא וגם הירושלמי בעלי קשר לסוגיה בבבלי מנחות המביאה מסורת דומה. הדמיון בין שלשת המקורות לא מסתכם רק במימרה הספציפית הנוגעת ל100 המצוות אלא למכלול שלם של מסורות המצויות באותו האיזור בשלשת המקורות ועניינם ישראל המוקפים במצוות.
הסוגיה במנחות היא המקור המפורש הראשון לחיוב מאה ברכות :
תניא[בכת" מינכן לא מופיעה הקידומת "תניא"], היה רבי מאיר אומר: חייב אדם לברך מאה ברכות [בכתב יד ותיקן לא מופיעה המילה "ברכות"]בכל יום, שנאמר: +דברים י'+ ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך. רב חייא בריה דרב אויא בשבתא וביומי טבי טרח וממלי להו באיספרמקי ומגדי. תניא, היה ר"מ אומר: חייב אדם לברך שלש ברכות בכל יום, אלו הן: שעשאני ישראל, שלא עשאני אשה, שלא עשאני בור. רב אחא בר יעקב שמעיה לבריה דהוה קא מברך שלא עשאני בור, אמר ליה כולי האי נמי? אמר ליה: ואלא מאי מברך? שלא עשאני עבד, היינו אשה! עבד זיל טפי.(מנחות מ"ג ע"ב-מ"ד ע"א)
בשונה מהתוספתא ומהירושלמי כאן רבי מאיר מציג דרישה לאמירת מאה ברכות ביום,אולם כל הברייתות והמימרות שמסביב מדברות על ישראל המקיפין עצמם במצוות ורובם מופיעים בוואריאציות גם בתוספתא ובירושלמי ומכאן (וההשמטות מכתבי היד אולי מחזקות את הכיוון) שסביר להניח שהמסורת המקורית הייתה על המצוות המקיפות ולא על הברכות דווקא.
הלימוד מהפסוקים "מה ה' אלוהיך דורש מעימך" סתום והניב כמה הצעות בראשונים,שהנפוצה שבהם (המצויה ברש"י וגם במקבילה בזהר) מתבססות על הדימיון בין המילה "מה" למילה "מאה",עם זאת עיון בבמדבר רבה לפרשת קורח (י"ח) מראה כי פסוקים אלה בדברים י' נדרשים בשלל דרשות "חשבוניות" וכי יש מסורות שונות המנסות לגזור את המספר מאה בברכות,כמו למשל הדרשה הזו :
"הוקם על כנגד מאה ברכות שבכל יום היו מתים מישראל מאה אנשים בא דוד ותקן להם מאה ברכות כיון שתקנם נתעצרה המגפה" (במדבר רבה קורח י"ח, ומקבילה בתנמומא קורח י"ב)
המאמץ להשלמת 100 ברכות ביום טוב ובשבת בעזרת פירות שייך לחלק האמוראי של הסוגיה.
למה זה חשוב לרמב"ם?
נראה כי המפתח לשאלה הזו רמוז בתשובה שכתב הרמב"ם בשו"ת שלו:
"שאלה [השאלה באה פה בצורה מקוצרת ביותר ולא בצורתה המקורית, כפי שמוכיחים הפרטים של התשובה] ילמדנו רבנו בדבר קריאת מזמורים ותפלות.
התשובה אלה התוספות בקריאת מזמורים או תפלות, כגון תפלות ר' סעדיה ז"ל וזולתן, מדברי דרשנות ומוסר לפני תפלת החובה, כל זה יפה מאד ורצוי כדי לעורר הכוונה, וכבר אמרו ז"ל חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללים (ברכות פ"ה מ"א, השווה ה' תפלה פ"ד הט"ז) אבל זה רצוי ליחיד או ליחידים (השווה שם /הל' תפלה/ פ"י ה"ו) שיכלו (לעשות) זאת בבתיהם, אבל בבתי הכנסיות הוא לדעתי טעות (שם /הל' תפלה/ פ"ו ה"ב (על סמך ברכות ל"א א') משום שבתי הכנסיות (הם) לרבים. ולו היה שם איש אחד זקן או חלש או נימול ונתאחר דקה מתפלת הציבור, היה ניזוק בזה. ובכל זה נקרא בשם ציבור החלש שבהם, ומשתדלים להקל עליהם בכל פנים ואין מוסיפים עליהם בטורח עבודת ה'. ומעניין קריאת מאה הברכות (שם /הל' תפלה/ פ"ז הי"ד, הערת אברמסון: דברי הרמב"ם שם אינם עניין לכאן. ומאה ברכות הכוונה לברכות שלפני פסוקי דזמרא כמו שאומר כאן מפורש: מאה הברכות או הזמירות, ועיין נ, וידר, סיני כרך מד עמוד רנט שהביא כמה מקורות לשימוש זה של מאה ברכות, ויש להוסיף עוד, כגון, סבוב רב פתחיה בדברו על בתי הכנסת שבבגדאד, אין חזן שם ולמי שמצוה ראש ישיבה מתפלל, אחד אומר ביחיד מאה ברכות ועונין אחריו אמן ואחר כך יעמוד אחר ויאמר ברוך שאמר בקול רם וכו', ועיין תוס' רי"ד לכתובות ח' א' בגליון ש"ס ראם: אבל הסמוכה לברכה פותחין בה בברוך כמו שאנו עושין בק' ברכות שאותן שהם קצרות מברכים על כ"א וא' בפתיחה ולא יותר וכשמתחיל לברך ברכות הארוכות פותח בה בברוך, וכו', ונ"ל שטועים בה בני אדם שמתחילים מאה ברכות מאלהי נשמה משום שלא מצאנו בשום מקום שיתחיל בברכות בלא פתיחת ברוך וכו' וע"ש עוד) או הזמירות (שם /הל' תפלה פ"ז/ הי"ב) בחיפזון ובמהירות הרי היא טעות גמורה, /הכוונה לחטא גמור/ ומי שאינו מוכיח החזנים על זאת, חוטא, משום שכל אלה הסוגים של עבודת ה', אשר הם (בצורת) דיבור, אין הכוונה בהם אלא שיהרהרו בהם כשיאמרום ויכוון אומרם את לבו וידע, שעם אדון כל העולם מדבר בהם, בין שיבקש ממנו או יודה לו וישבחהו או יתאר פעליו וחסדיו או יתאר נפלאותיו בברואיו ויכולתו (השווה /הל' תפלה/ שם פ"א ה"ב) ואלו הם הסוגים הכוללים לכל ברכה מן הברכות או זמירות או פיסוקי זמרא. ואם הכל דיבור עמו יתעלה, כיצד מותר למהר בזה ולהסיח הדעת ממה שנאמר, אלא למי שאינו יודע מה הוא אומר ואינו מבינו, אלא דינו בתפלתו דין התוכי והשוטה, החוזרים על המלים, שבני האדם לימדום וכתב משה.
(שו"ת הרמב"ם רס"א)
מהתשובה נראה כי היה מנהג של אמירת 100 ברכות לפני התפילה. המנהג הזה היה כנראה דרך ממסדית לקיום החיוב המצוי בדברי רבי מאיר. המושג "ברכה" בהקשר הזה היה רחב וכלל גם דברים שאינם ברכה במובן הפורמלי. הרמב"ם הסתייג מהמנהג בגלל החיפזון שכרוך בו שהגביר את תופעת המילמול הטכני שראינו שהרמב"ם סלד ממנה,ובגלל שעיוות את סדרי העדיפויות והמשקל של הפעילות בבית הכנסת. אבל לאור הביסוס של המנהג (המצוי כפי שהראה אברמסון המהדיר) גם אצל ראשונים אחרים,היה צריך להציע אלטרנטיבה לחיוב 100 ברכות והאלטרנטיבה היא קיום החיוב הזה לאורך היום בכלל הברכות כולל ברכות הנהנין .כלומר הרמב"ם לא מדגיש את חיוב אמירת 100 ברכות ביום משום שהוא לכשעצמו חיוב מאוד חשוב אלא כדי לדחוק מנהג פסול בעיניו המהווה פירוש אחר לחיוב הזה. ראיה לכיוון הזה מצויה בהקשר של הפרק-דברי הרמב"ם על 100 ברכות מגיעים לאחר דבריו על פסוקי דזמרה ולפני דבריו על סדר תפילת השחר.
הרמב"ם קורא לברכת השחר 'מאה ברכות' מקור קריאה זו נמצאת בדברי אותם ימים בדברי מימון אבי הרמב"ם ובדברי בנו, ראה במקורות.
השבמחקההסבר לזה נמצא בספרים, כיון שכל עיקר תקנת חז"ל לומר ברכות אלו נובע מהחיוב לברך מאה ברכות בכל יום.
ומעתה נפרכת כל הבנין שבנה כאן הכותב.
חיוב אמרית מאה ברכות הוא מקור ליראת שמים לאדם המברכו, וכפי שלמדו בגמרא חיוב המאה ברכות מהפסוק מה הק אלו' שואל מעמך כי אם ליראה את ה' וגו'.
ומכאן גודל חשיבות הענין.