יום חמישי, 20 בינואר 2011

שלוש פסיעות


והכל עומדין מיד ומתפללים בלחש, ומי שאינו יודע להתפלל עומד ושותק עד שיתפלל שליח ציבור בלחש עם שאר העם, וכל מי שיגמור תפלתו עם הציבור יפסיע שלש פסיעות לאחוריו ויעמוד במקום שהגיע אליו בעת שיפסיע.
ואחר שיפסיע שליח ציבור שלש פסיעות לאחוריו ויעמוד מתחיל ומתפלל בקול רם מתחילת הברכות להוציא את מי שלא התפלל, והכל עומדים ושומעים ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה, בין אלו שלא יצאו ידי חובתן  בין אלו שכבר יצאו ידי חובתן. (רמב"ם הלכות תפילה פרק ט ,הלכות ב-ג)

האקט של שלוש הפסיעות לאחור הוא מעין ריקוד שמלווה את תפילת העמידה ומשתלב במערך הכריעות וההשתחוויות. מערך המחוות הזה נוכח אבל דהוי ומגוון מאוד בתפילה שלנו.מי שמתחנך במסגרות דתיות פוגש את המחוות בגיל צעיר,ומאז רוקד אותם פחות או יותר באופן אוטמטי.המורה בכיתה א היא כנראה הגורם המשמעותי בעיצוב המחוות האלה. עבור מי שלא גדל לתוך זה התנועות האלה הם חלק מהממבו ג'מבו המסקרן ו/או מנכר. החומר התלמודי על המחווה הזו דל יחסית,אולם העדות על רבא ואביי ביומא נ"ג ע"ב מלמדת שמדובר היה במחווה דרמתית:
" אמר רב חייא בריה דרב הונא: חזינא להו לאביי ורבא דפסעי להו שלש פסיעות בכריעה אחת"

מהי פסיעה?

המושג פסיעה מייצג צעד,אולם כנראה צעד מורגש המדגיש את הצד המרחף,הקפיצי של הצעד:

"ופסחתי עליכם. ר' יאשיה אומר אל תקרי ופסחתי אלא ופסעתי שהב"ה מדלג על בתי בניו במצרים שנאמר קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים  ואומר הנה זה עומד אחר כתלנו וגומר".(מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא,ז)
חז"ל מכירים בכמה מקומות פסיעה גסה הנתפסת כהליכה לא צנועה המבטאת מיניות מוחצנת,אדנות והמוניות. פסיעה גסה נמנית כאחת ההתנהגויות שאינן הולמות תלמיד חכם,בצד התנהגויות כמו שיחה עם אשה בשוק והסבה בחברת עמי ארצות.
הניגוד של פסיעה גסה היא הליכה עקב בצד אגודל-פסיעה גסה מביאה בעליה למזבח לחשיפת ערווה,עקב בצד אגודל היא הליכה של צניעות (מכילתא דרבי ישמעאל,מסכתא דבחודש,י"א).

מתן שלום
שלוש הפסיעות מסתיימות באקט של מתן שלום לימין ולשמאל. נראה שאקט זה הוא מעשה בעל ערך ליטורגי עד כדי כך שברייתא  ביומא נ"ג מטילה ספק בתפילה שלא מסתיימת בצעד כזה:
" המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו, ואחר כך יתן שלום. ואם לא עשה כן - ראוי לו שלא התפלל "
בעולם האנושי המעשה של מתן שלום הוא מחווה יסודית,הנוכחת במגוון של תרבויות. למחוות כאלה קשה לתת הסבר רציני ולא ספקולטיבי,אבל אם נגלוש לרגע לאנתרופולוגיה בגרוש נראה שמדובר בפעולה ממשפחת "עמית או טורף" –כשאנו אומרים שלום לאדם שמולנו,אנו מסמנים שאנחנו שוחרי שלום,ומשתייכים למחנה בני הברית שלו. מימד נוסף הנוכח במחווה מסוג זה הוא המימד ההיררכי. השלטים המעטרים מחנות צבאיים רבים "הצדעה הינה אמירת שלום" אומרים בעצם "בצבא אמירת שלום היא הבעה של היררכיה". נראה כי מימד כזה מצוי גם בתפיסה החזלי"ת של מתן שלום ומשום כך עבד לא נותן שלום לרבו ,וכך גם תלמיד.
למתן שלום יש גם פן של אקט על הגבול המאגי-מי שנותן שלום עושה פעולה של ברכה,שיש לה כנראה יכולת השפעה.משום כך מזהירים שלא לתת שלום בלילה  שמא יסתבר שהדמות שברכנו היא שד והוא ייצא מחוזק מהמהלך. בדומה לכך התלמוד מסתייג מאמירת שלום לעובדי כוכבים .
מתן שלום ושם ה'
חלק ממהשפעה קשור מן הסתם לכך ששם ה' הוא חלק מברכת השלום ומשום כך לא נותנים ברכת שלום בבית המרחץ.
 יש שתי מסורת לגבי שילוב של שם ה' בברכת השלום-האחת מספרת על תקנה של חכמים לשלב את שם ה' בברכת השלום,תקנה שנתפסת בו זמנית כהפרה מסויימת של ההלכה:
"והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שנאמר:  והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים: ה' עמכם, ויאמרו לו: יברכך ה'; ואומר:  ה' עמך גבור החיל; ואומר: אל תבוז כי זקנה אמך; ואומר:  עת לעשות לה' הפרו תורתך. רבי נתן אומר: הפרו תורתך משום עת לעשות לה'.( תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נד עמוד א )
המסורת השניה מספרת על יוזמה אנושית לשילב שם ה' בברכת שלום,שזכתה לאישור מפמליה של מעלה:

 א"ר יהושע בן לוי: שלשה דברים עשו ב"ד של מטה והסכימו ב"ד של מעלה על ידם, [אלו הן:] מקרא מגילה, ושאילת שלום [בשם], והבאת מעשר. מקרא מגילה, דכתיב:  קימו וקבלו היהודים. קיימו למעלה מה שקבלו למטה. ושאילת שלום, דכתיב:  והנה בועז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם, ואומר:  ה' עמך גבור החיל. מאי ואומר? וכי תימא, בועז הוא דעביד מדעתיה, ומשמיא לא אסכימו על ידו, ת"ש: ואומר ה' עמך גבור החיל.( תלמוד בבלי מסכת מכות דף כג עמוד ב ) שתי המסורות, מתארות מצב של שינוי בנוהג. ייתכן שאפשר ללמוד משני התיאורים האלה שהיה מנהג עממי שלא זכה לאישור של חכמים עד לשלב בו חכמים הסכימו לנוהג העממי.אם ההשערה הזו נכונה,אפשר ללמוד מכאן על האפקטיביות שיוחסה לנוהג הזה.

מתן שלום ותפילה

אמר רב: כל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל - כאילו עשאו במה, שנאמר:  חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא, אל תקרי במה אלא במה. ושמואל אמר: במה חשבתו לזה ולא לאלוה. מתיב רב ששת: בפרקים - שואל מפני הכבוד ומשיב! תרגמה רבי אבא: במשכים לפתחו. (אמר רבי יונה אמר רבי זירא: כל העושה חפציו קודם שיתפלל - כאלו בנה במה. אמרו לו: במה אמרת? אמר להו: לא, אסור קא אמינא, וכדרב אידי בר אבין. דאמר) [אמר] רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן: אסור לו לאדם לעשות חפציו קודם שיתפלל, שנאמר:  צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. ואמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן: כל המתפלל ואחר כך יוצא לדרך - הקדוש ברוך הוא עושה לו חפציו, שנאמר: צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יד עמוד א )
ימין ושמאל
המעשה של מתן השלום מתואר בצדדים הפיסיים שלו אך לא בייצוג המילולי שלו. בספר "מנהג מרשיליאה" מהמאה ה-12 מביא המחבר רבי משה ב"ר שמואל איש מרסיי השלמה אפשרית לפער הזה:
"והכל עומדים מיד ומתפללין 'שמונה עשרה' בלחש. ומי שאינו יודע להתפלל ישתוק עד שיתפלל שליח צבור בלחש עם שאר העם. וכל מי שיגמור תפלתו מן הצבור יפסע שלש פסיעות לאחריו ויעמוד במקום שיגיע אליו בעת שישלים פסיעתו ויטה ראשו לצד שמאלו ויאמר 'שלום' ואחר כך לצד ימינו ואו' 'שלום' ואו' 'עושה שלום במרומיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל'."(מנהג מרשיליאה,תפילות החול,98)
מתן השלום  לימין ושמאל הוא מעשה נועז תיאולוגית,ומעלה מייד את האופציה של שתי רשויות. האופציה הזו מעניינת במיוחד בהקשר להסתייגות של המשנה מהאומר "מודים מודים". ברכת מודים כרוכה באופן מובהק עם המחווה של קידה עמוקה,ולכן סביר מאוד שאמירת "מודים מודים" באה לידי ביטוי בעיקר במחווה של כריעה עמוקה לשני צדדים. בעוד שהמעשה הזה מתפרש כמעשה של כמעט כפירה אותה המחווה עצמה בסיום תפילת העמידה זוכה לשבח. ייתכן מפני שבהודאה האמירה מפורשת יותר וייתכן שזה ההסבר לכך שהמקור הקדום שעומד לרשותנו בעניין זה הוא אמוראי. הרמב"ם כמו גם ראשונים אחרים מסביר בעקבות הסוגיה את הפניה כשני צדדים כחלק מחיקוי מחווה של השתחוויה למלך ולא כפניה לשני היבטים של האלוהות. קו מחשבה מעין זה עשוי למוד ברקע של המסורת הזו אך מבצבץ במפורש רק אצל המקובלים של ימי הביניים. כך למשל הריקאנטי לבראשית י"ח כותב:
"ובספר היכלות נרמזו ענינים אלו למבינים, ותקנו לתת שלום לשמאלו שהוא ימינו של הקב"ה הרומז למדת החסד, ואחרי כן לימינו הרומז לשמאלו של הקב"ה, אחרי כן באמצעי שהוא האמצעי. וצריך לפסוע שלש פסיעות לאחריו כנגד השני פתחים שנכנס והבן זה"

כלב שב על קיאו

הסוגיה ביומא נ"ג ע"ב מציגה את מי שחוזר למקומו מייד לאחר שלוש הפסיעות,"ככלב שב על קיאו" המטפורה המלבבת הזו התחילה את דרכה בפסוק בספר משלי,ומופיעה גם בתוספתא ( יומא  פרק דכדימוי למי שחוזר ומתוודה ביום הכיפורים הזה על דברים עליהם התוודה ביום הכיפורים שעבר.מלשון הסוגיה ההסתייגות הזו נראית נטע זר,והיא אכן לא מופיעה אצל חלק מהראשונים ובהם הרמב"ם. בכתב יד לונדון שבספריה הבריטית  הזה  שנכתב במאה ה11 אפשר לראות שההערה הזו נוספה מאוחר יותר-אולי עם התוספות שנוספו לכתב היד במאה ה-13.


התוספת הזו מצויה בסידור רב עמרם ואולי הוא המקור לכך,חיזוק מסויים לכך מצוי בתשובה של רב שרירא המבטל את חשיבות העניין-ויש להניח שמדובר היה בסוגיה פתוחה בימיהם.

סיפור המסגרת
סיפור המסגרת התלמודי הניתן לפרקטיקה הזו הוא של מפגש נתין עם מלך-תחת ההנחה שזה מה שנעשה בתפילה אנחנו צועדים שלשה צעדים לפרידה מהמלך.התפיסה שכך נפרדים ממלך מצויה במדרשים על עגלון מלך מואב בשיר השירים רבה (פרשה ג)וברות רבה(פרשה ב). בספרות ימי הביניים היו ששימרו את הסיפור הזה כמו הרמב"ם,
והיו שפיתחו אותו לכיוונים מעניינים . פיתוח מעניין מצוי בשיבולי הלקט,שמתאר את הסיטואציה של התפילה כאקט היוצר בתוך מרחב החול טרטוריה מקודשת,ואת שלוש הפסיעות כמעשה של "יציאה ממצב"  המרחב המקודש:
"ומצאתי לגאונים ז"ל מאי זה טעם חוזרין לאחוריהן שלש פסיעות לאחר תפלה. מפני שכשאדם עומד בתפילה עומד במקום קדושה ושכינה למעלה מראשו של אדם שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד. ותוך ארבע אמות למקום עמידתו מקום קדושה הוא ומנין שכך אמרו חכמים אסור לאדם לישב בארבע אמות של תפלה וכיון שכן הוא כיון שנפטר אדם מתפלתו צריך לפסוע ג' פסיעות לאחוריו כדי שיצא ממקום קדושה ויעמוד במקום חול. וראי' לדבר שכיון שחוזרין שלש פסיעות לאחוריהן נותנין שלום זה לזה כלומר עד עכשיו היינו במקום קדוש ויצאנו למקום חול"(שיבולי הלקט י"ח)
פיתוח אחר מצוי בקרב ראשוני אשכנז. אצל ראשונים אלה סיפור המסגרת לתפילה כולה(כנראה בהשפעת הקדושה הנאמרת עם חזרת הש"ץ) הוא של הידמות למלאכים. אולי גם מסיבות תיאורגיות. כך למשל מתוארת הפעילות הזו במחזור ויטרי:
" דא' ר' ישמעאל ב"ר יוסי [כך] אמ' אבא המתפלל צריך שיתן פניו למטה ועיניו למעלה כדי לקיים שני מקראות הללו (איכה ג) נשא לבבינו אל כפים אל א' בשמים. ואו' (הושע ה) (את) [עד] אשר יאשמו ובקשו פני לכך מפסיע לפניו שלש פסיעות [ו]לאחריו דכת' ורגליהם רגל ישרה הרי שלש רגלים ושלש פסיעות קודם תפלה ואחר כך ישרה. מיישרין תפלתן וכן הוא אומר שאו מנחה ובואו לפניו. כלומר כשתתפללו לפניו עשו עצמכם כאדם המביא דורון למלך וכשהוא מגיע לפניו ממהר ומפסיע שלש פסיעות ואחר כך השתחוו לו במגן אברהם וכף רגליה[ם] ככף רגל עגל הרי שלש פסיעות לאחר תפלה מל(א)כי צבאות ידודון ידודון בהליכה ידודון בחזרה וכמה ג' פרסאות בהליכה כנגד מחנה ישראל וכנגדן אנו עושין ג' פסיעות בהליכה ובחזרה."(מחזור ויטרי כ"א)

סיכום
נראה כי המחווה של  שלוש הפסיעות היא תחנה חשובה בתפילה הקדומה. יש לבחון אותה תחת ההנחה שמתפללים רבים לא יודעים את התפילה,אין סידורים בידי המתפללים,ורוב המתפללים לא מתפללים בלחש אלא מאזינים לתפילת שליח הציבור.בתפילה כזו המקום של המחוות הפיסיות חשוב מאוד. ייתכן מאוד שהאקט של הפרידה מהמלך היה אקט מרכזי כמו מעשים אחרים מהשדה המטפורי של חצר המלכות כמו קבלת עול מלכות שמיים או הדילוג הנעשה במהלך הקדושה. אם אכן היה מדובר בפרקטיקה מרכזית קל להבין מדוע הייתה אקסקלוסיבית ומדוע מי שנותן שלום לחברו  קודם התפילה כאילו מקריב בבמה. זיהוי האקט הזה כמתן שלום מוסיף לו את המטען הכמעט מאגי של ברכת השלום. בתפילת הציבור המודרנית המקום של התפילה האישית והמקום של הצד המילולי מרכזי הרבה יותר,בנוסף ברכת השלום האנושית היא מחווה שאיבדה מעוצמתה, ומשום כך יש להניח הלכה הפרקטיקה הזו והתנוונה.התו עליו הפרקטיקה הזו פורטת הוא התו של הפרידה-צער הפרידה הוא אחת התימות העוצמתיות בספרות המיסטית ,הפרידה,ההתרחקות היא חלק מה"דלק" של החיבור,ואולי נוכחת יותר מהחיבור עצמו.השחיקה של הגבול הזה,יהיו סיבותיה אשר יהיו היא ביטוי לשחיקה של המעמד כולו.

מקורות השראה
גלנפידיך 15
אנוק