אסור לו לאדם לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין אלא אם כן היה נושא משאוי, או שהיה לבית הכנסת שני פתחים בשני רוחות שהרואה אומר שמא ילך ויכנס מפתח האחר, וכן אם היה בעיר שני בתי כנסיות יאמר הרואה שמא ילך לבית הכנסת הרגיל בו, ואם יש לו תפילין בראשו מותר לו לעבור ואע"פ שאין שם אחד מכל אלו שהתפילין מוכיחין עליו שהוא רודף אחר מצות ואינו ממבטלי תפלה.
(רמב"ם,משנה תורה הלכות תפילה פרק ו הלכה א )
הרמב"ם מנסח את ההלכה סביב הציר שמצוי ברבדים המאוחרים של הסוגיה בברכות,הציר שהעובר מאחורי בית הכנסת מראה שאינו חלק מהכלל,ויכול לעשות זאת רק אם יש לו מאפיינים המעידים על כך שהוא בהקשר המאפשר לו לא להיות חלק מהכלל. הקו הזה מובן בסיטואציות של קהילות קטנות,ובתקופות בהן סדרי היום של רוב האנשים היו כמעט זהים.
עיון בסוגיות הרלוונטיות מראה כי כיוון זה שנקטו עורכי הסוגיה שונה מרוח הדברים ברבדים הקדומים יותר. נראה שהמעבר מאחורי בית הכנסת כמו גם התפילה מאחוריו נושאים מטען מורכב יותר מאשר רק דאגה לחוסן הקהילה המתפללת וכבוד בית הכנסת. בברכות ס"א מוצג המעבר מאחורי בית הכנסת כחמור ממעבר מאחורי בית עבודה זרה. בברכות ו מובא סיפור על אדם שהתפלל מאחורי בית הכנסת ונשחט על ידי אליהו הנביא שהיה מחופש לערבי. התבטאויות כאלה מרמזות על בעייתיות עמוקה יותר שפעילות מאחורי בית הכנסת מזמנת. כיוון אפשרי אחד הוא שההלכה הזו משקפת קונפליקט לגבי כיוון התפילה-יש אמוראים שנתנו קדימות לתפילה לכיוון ירושלים על פני כל כיוון אחר בעוד שאחרים נתנו עדיפות לכיוון "ירושלים של מעלה" ואולי ההלכה התוקפת את המתפללים מאחורי בית הכנסת תוקפת מנהג שהיה של מתפללים שפנו לירושלים ולא לכיוון אליו פנה בית הכנסת.לקריאה הזו יש ראיות מהירושלמי שם מוצגות עמדות של רבי חייא ברוח הזו. ייתכן שרבי חייא בעל האוריינטציה הבבלית גלותית תמך גם בצמצום המרכזיות של ירושלים הפיסית ומולו עומדים אמוראים אחרים החלוקים עליו וקולם נשמע בסוגיה. (דמות נוספת הבולטת בדיון היא אביי שמרכך בעקביות את האמירות כלפי מי שעובר או מתפלל מאחורי בית הכנסת ).
כיוון זה מותנה בכך שאנו מבינים את הביטוי "אחורי בית הכנסת" כביטוי המכוון לצד מסויים של בית הכנסת היוצר סתירה בין כיוון ירושלים לכיוון בית הכנסת. כל הבינו גם הראשונים(אם כי הם חלוקים בינם לבין עצמם האם מדובר בצד הפתח או בצד הקדמי של בית הכנסת). כנגד ההבנה הזו אפשר להציג את הברייתא הבאה,מהתוספתא במסכת ראש השנה:
"רועה שהרביץ צאנו אחורי בית הכנסת וכן חולה שהיה מוטל אחורי בית הכנסת ומי שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגלה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא אע"פ שזה שמע וזה שמע זה כיון לבו וזה לא כיון לבו זה שכיון לבו יצא וזה שלא כיון לבו לא יצא שאין הכל הולך אלא אחר כונת הלב שנ' תכין לבם תקשיב אזניך ואו' תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה" (תוספתא מסכת ראש השנה פרק ב ,ה"ז)
המקרים שהתוספתא מציגה נוגעים למי שנמצא מחוץ לבית הכנסת ושומע קול שופר. מההקשר סביר להניח שהביטוי "אחורי בית הכנסת" לא מכוון לכיוון מסויים אלא לסביבת בית הכנסת באופן כללי ואם כן קשה לתלות את לב הסוגיה שלנו בעניין כיוון התפילה.
אפשרות אחרת לפרש את הסוגיות היא שסביב בית הכנסת יש סכנה מיוחדת –שמדובר בסביבה טעונה שהתנהלות לא אחראית בקרבתה עלולה להביא לפגיעה. לכיוון זה כמה ראיות.
הגמרא במסכת מגילה מציגה כמה מסורות וסיפורים המציגים את בית הכנסת כמקום בו השכינה שורה "פיסית" עד כדי כך שאם היא מצויה בבית כנסת אחד,היא אינה מצויה באחר. המצאות השכינה בבית הכנסת מסוכנת ומי שנמצא בבית הכנסת לבדו חשוף לסכנה הזו.כך רב ששת העיוור שיושב לבדו בבית הכנסת חשוף על פי הסיפור במסכת מגילה להתעמרויות של מלאכי השרת המנסים לגרש אותו משם.תפיסה הולמת יפה את המימרות של אבא בנימין שהמובאות הרצף אחד וכוללות בצד איסור להשאיר חבר בבית הכנסת לבד גם אמירה לגבי המזיקים המקיפים אותנו אינם נראים. הכיוון שהצענו הוא שדווקא בגלל שאין מי שחולק על כך שקדושת בית הכנסת היא דבר שהאדם מכונן ,שאלת הגבולות של הקדושה הזו עולה ביתר חריפות. שהיה ותפילה מחוץ לבית הכנסת משולה להתבוננות מאחורי מסך הטלוויזיה בחיפוש האנשים הקטנים שמשתקפים בה. האזור שסביב המקום המקודש מבלבל ומביך,והמעבר לא מוסבר באופן משביע רצון ולכן מזמן את הסכנה כמו איזורי גבול אחרים בין האנושי לאלוהי למשל בסיפור פרץ עוזה. הגבול יכול לבוא לידי ביטוי בשהייה בסביבת בית הכנסת,בשהייה לבד בבית הכנסת או בשהייה בחורבות בית כנסת כמו בסיפור רבי יוסי הנכנס להתפלל בחורבה. מקרי הגבול הם מביאים סכנה אבל גם הזדמנות-יש בהם עוצמה ממנה נהנה רבי יוסי השומע את בת הקול בחורבה-האמביוולנטיות של המעמד באה לידי ביטוי בתגובה של אליהו –אליהו שעל פי הסיפור בברכות ו' שוחט את את המתפלל אחורי בית כנסת הוא השומר על פתח החורבה של רבי יוסי-נוזף בו אך גם צמא לשמוע מה שמע בחורבה.מעניין להשוות את הסיפור הזה לאחת מאגדות רבה בר בר חנה שמובל על פי האגדה למקום הר סיני על ידי ערבי(המזכיר את הערבי לו מתחפש אליהו אצלנו)ושם שומע בת קול שמשמיע דברי חרטה על החורבן דומים לאלה ששמע רבי יוסי "אוי לי שנשבעתי ועכשיו שנשבעתי מי מפר לי" רבה בר בר חנה ננזף על ידי חכמים שלא ניצל את ההזדמנות והפר את הנדר לאל,כלומר שלא ניצל את התפר שבין האנושי לאלוהי כדי לחולל שינוי.
אם הכיוון הזה נכון יש בו כדי להסביר את הניסוח החריפים של הרמב"ם בשו"ת שלו בתחום זה. הרוח הזו הממקמת את הקדושה במרחב זרה מאוד לרוח הרמב"ם שקובע שאיסור התפילה מאחורי בית הכנסת הוא איסור הנוגע לביזוי בית הכנסת וברגע שלא מדובר במחווה מוחת ובולטת הוא לא חל. הרמב"ם מתווכח כנראה עם עמדה אחרת שנהגה בימיו ובמקומו ומתנסח בחריפות במי שמחזיקים בעמדה:
"...וכל מי שחלק על זה מן התלמידים ראוי להודיעו האמת שביארנו ואם עמד במחלוקתו ראוי לשתקו בנזיפה. ואם קרא בשם רשעים לאותם המתפללים בבתים אלו אם קרא ליחיד ירד עמו לחייו ואם לרבים קרא כך או לאחד מתלמידי חכמים הרי אותו הקורא בן נדוי..."(תשובות הרמב"ם ר"צ). סביר להניח שהעמדה עימה הרמב"ם מתווכח יונקת מרוח הדברים שהצגנו למעלה.
(רמב"ם,משנה תורה הלכות תפילה פרק ו הלכה א )
הרמב"ם מנסח את ההלכה סביב הציר שמצוי ברבדים המאוחרים של הסוגיה בברכות,הציר שהעובר מאחורי בית הכנסת מראה שאינו חלק מהכלל,ויכול לעשות זאת רק אם יש לו מאפיינים המעידים על כך שהוא בהקשר המאפשר לו לא להיות חלק מהכלל. הקו הזה מובן בסיטואציות של קהילות קטנות,ובתקופות בהן סדרי היום של רוב האנשים היו כמעט זהים.
עיון בסוגיות הרלוונטיות מראה כי כיוון זה שנקטו עורכי הסוגיה שונה מרוח הדברים ברבדים הקדומים יותר. נראה שהמעבר מאחורי בית הכנסת כמו גם התפילה מאחוריו נושאים מטען מורכב יותר מאשר רק דאגה לחוסן הקהילה המתפללת וכבוד בית הכנסת. בברכות ס"א מוצג המעבר מאחורי בית הכנסת כחמור ממעבר מאחורי בית עבודה זרה. בברכות ו מובא סיפור על אדם שהתפלל מאחורי בית הכנסת ונשחט על ידי אליהו הנביא שהיה מחופש לערבי. התבטאויות כאלה מרמזות על בעייתיות עמוקה יותר שפעילות מאחורי בית הכנסת מזמנת. כיוון אפשרי אחד הוא שההלכה הזו משקפת קונפליקט לגבי כיוון התפילה-יש אמוראים שנתנו קדימות לתפילה לכיוון ירושלים על פני כל כיוון אחר בעוד שאחרים נתנו עדיפות לכיוון "ירושלים של מעלה" ואולי ההלכה התוקפת את המתפללים מאחורי בית הכנסת תוקפת מנהג שהיה של מתפללים שפנו לירושלים ולא לכיוון אליו פנה בית הכנסת.לקריאה הזו יש ראיות מהירושלמי שם מוצגות עמדות של רבי חייא ברוח הזו. ייתכן שרבי חייא בעל האוריינטציה הבבלית גלותית תמך גם בצמצום המרכזיות של ירושלים הפיסית ומולו עומדים אמוראים אחרים החלוקים עליו וקולם נשמע בסוגיה. (דמות נוספת הבולטת בדיון היא אביי שמרכך בעקביות את האמירות כלפי מי שעובר או מתפלל מאחורי בית הכנסת ).
כיוון זה מותנה בכך שאנו מבינים את הביטוי "אחורי בית הכנסת" כביטוי המכוון לצד מסויים של בית הכנסת היוצר סתירה בין כיוון ירושלים לכיוון בית הכנסת. כל הבינו גם הראשונים(אם כי הם חלוקים בינם לבין עצמם האם מדובר בצד הפתח או בצד הקדמי של בית הכנסת). כנגד ההבנה הזו אפשר להציג את הברייתא הבאה,מהתוספתא במסכת ראש השנה:
"רועה שהרביץ צאנו אחורי בית הכנסת וכן חולה שהיה מוטל אחורי בית הכנסת ומי שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגלה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא אע"פ שזה שמע וזה שמע זה כיון לבו וזה לא כיון לבו זה שכיון לבו יצא וזה שלא כיון לבו לא יצא שאין הכל הולך אלא אחר כונת הלב שנ' תכין לבם תקשיב אזניך ואו' תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה" (תוספתא מסכת ראש השנה פרק ב ,ה"ז)
המקרים שהתוספתא מציגה נוגעים למי שנמצא מחוץ לבית הכנסת ושומע קול שופר. מההקשר סביר להניח שהביטוי "אחורי בית הכנסת" לא מכוון לכיוון מסויים אלא לסביבת בית הכנסת באופן כללי ואם כן קשה לתלות את לב הסוגיה שלנו בעניין כיוון התפילה.
אפשרות אחרת לפרש את הסוגיות היא שסביב בית הכנסת יש סכנה מיוחדת –שמדובר בסביבה טעונה שהתנהלות לא אחראית בקרבתה עלולה להביא לפגיעה. לכיוון זה כמה ראיות.
הגמרא במסכת מגילה מציגה כמה מסורות וסיפורים המציגים את בית הכנסת כמקום בו השכינה שורה "פיסית" עד כדי כך שאם היא מצויה בבית כנסת אחד,היא אינה מצויה באחר. המצאות השכינה בבית הכנסת מסוכנת ומי שנמצא בבית הכנסת לבדו חשוף לסכנה הזו.כך רב ששת העיוור שיושב לבדו בבית הכנסת חשוף על פי הסיפור במסכת מגילה להתעמרויות של מלאכי השרת המנסים לגרש אותו משם.תפיסה הולמת יפה את המימרות של אבא בנימין שהמובאות הרצף אחד וכוללות בצד איסור להשאיר חבר בבית הכנסת לבד גם אמירה לגבי המזיקים המקיפים אותנו אינם נראים. הכיוון שהצענו הוא שדווקא בגלל שאין מי שחולק על כך שקדושת בית הכנסת היא דבר שהאדם מכונן ,שאלת הגבולות של הקדושה הזו עולה ביתר חריפות. שהיה ותפילה מחוץ לבית הכנסת משולה להתבוננות מאחורי מסך הטלוויזיה בחיפוש האנשים הקטנים שמשתקפים בה. האזור שסביב המקום המקודש מבלבל ומביך,והמעבר לא מוסבר באופן משביע רצון ולכן מזמן את הסכנה כמו איזורי גבול אחרים בין האנושי לאלוהי למשל בסיפור פרץ עוזה. הגבול יכול לבוא לידי ביטוי בשהייה בסביבת בית הכנסת,בשהייה לבד בבית הכנסת או בשהייה בחורבות בית כנסת כמו בסיפור רבי יוסי הנכנס להתפלל בחורבה. מקרי הגבול הם מביאים סכנה אבל גם הזדמנות-יש בהם עוצמה ממנה נהנה רבי יוסי השומע את בת הקול בחורבה-האמביוולנטיות של המעמד באה לידי ביטוי בתגובה של אליהו –אליהו שעל פי הסיפור בברכות ו' שוחט את את המתפלל אחורי בית כנסת הוא השומר על פתח החורבה של רבי יוסי-נוזף בו אך גם צמא לשמוע מה שמע בחורבה.מעניין להשוות את הסיפור הזה לאחת מאגדות רבה בר בר חנה שמובל על פי האגדה למקום הר סיני על ידי ערבי(המזכיר את הערבי לו מתחפש אליהו אצלנו)ושם שומע בת קול שמשמיע דברי חרטה על החורבן דומים לאלה ששמע רבי יוסי "אוי לי שנשבעתי ועכשיו שנשבעתי מי מפר לי" רבה בר בר חנה ננזף על ידי חכמים שלא ניצל את ההזדמנות והפר את הנדר לאל,כלומר שלא ניצל את התפר שבין האנושי לאלוהי כדי לחולל שינוי.
אם הכיוון הזה נכון יש בו כדי להסביר את הניסוח החריפים של הרמב"ם בשו"ת שלו בתחום זה. הרוח הזו הממקמת את הקדושה במרחב זרה מאוד לרוח הרמב"ם שקובע שאיסור התפילה מאחורי בית הכנסת הוא איסור הנוגע לביזוי בית הכנסת וברגע שלא מדובר במחווה מוחת ובולטת הוא לא חל. הרמב"ם מתווכח כנראה עם עמדה אחרת שנהגה בימיו ובמקומו ומתנסח בחריפות במי שמחזיקים בעמדה:
"...וכל מי שחלק על זה מן התלמידים ראוי להודיעו האמת שביארנו ואם עמד במחלוקתו ראוי לשתקו בנזיפה. ואם קרא בשם רשעים לאותם המתפללים בבתים אלו אם קרא ליחיד ירד עמו לחייו ואם לרבים קרא כך או לאחד מתלמידי חכמים הרי אותו הקורא בן נדוי..."(תשובות הרמב"ם ר"צ). סביר להניח שהעמדה עימה הרמב"ם מתווכח יונקת מרוח הדברים שהצגנו למעלה.
