הלכה י: כריעה כיצד? המתפלל כורע חמש כריעות בכל תפלה ותפלה, בברכה ראשונה בתחלה ובסוף, ובהודיה בתחלה ובסוף, וכשגומר התפלה כורע ופוסע שלש פסיעות לאחוריו, וכשהוא כורע נותן שלום משמאל עצמו ואחר כך מימין עצמו ואח"כ מגביה ראשו מן הכריעה, וכשהוא כורע בארבע הכריעות כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם, במה דברים אמורים? בהדיוט אבל כהן גדול כורע בתחילת כל ברכה ובסוף כל ברכה, והמלך כיון ששחה בראשונה אינו מגביה ראשו עד שגומר כל תפלתו.
הלכה יא:ולמה נותן שלום לשמאלו תחלה? מפני ששמאלו הוא ימין שכנגד פניו כלומר כשהוא עומד לפני המלך נותן שלום לימין המלך ואחר כך לשמאל המלך וקבעו שיפטר מן התפלה כמו שנפטרין מלפני המלך.
הלכה יב :כל הכריעות האלו צריך שיכרע בהן עד שיתפקקו כל חליות שבשדרה ויעשה עצמו כקשת, ואם שחה מעט וציער עצמו ונראה ככורע בכל כחו אינו חושש.
הלכה יג: השתחויה כיצד? אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית ישב לארץ ונופל על פניו ארצה ומתחנן בכל התחנונים שירצה, כריעה האמורה בכל מקום על ברכים, קידה על אפים, השתחויה זה פישוט ידים ורגלים עד שנמצא מוטל על פניו ארצה.
הלכה יד: כשהוא עושה נפילת פנים אחר תפלה יש מי שהוא עושה קידה ויש מי שהוא עושה השתחויה ואסור לעשות השתחויה על האבנים אלא במקדש כמו שבארנו בהל' עבודת כוכבים ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא א"כ הוא יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושע אבל מטה פניו מעט ואינו כובש אותן בקרקע, ומותר לאדם להתפלל במקום זה וליפול על פניו במקום אחר.
(רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה,הלכות י-י"ד)
בין המתפלל המודרני למתפלל הקדום
המתפלל היהודי בן זמננו ממעט בג'סטות גופניות בתפילה,יש הבדל בין העדות השונות אבל בכולם מנעד התנועות קטן יחסית ומתחולל בתחום הצר של המתפלל עצמו. מהאפיון של המחוות האלה בסוגיות הרלוונטית נראה שהמתפלל הקדום היה משתמש הרבה יותר בגופו בתפילה,ושהתנועות היו הרבה יותר רחבות ודרמתיות וכללו כריעה על ברכיים,כריעה על ברכיים והנחת הראש על הרצפה(בדומה למוסלמים),השתטחות מלאה בפישוט ידיים ורגליים וקידות עמוקות. המתפלל בן זמננו שומר על ניטרליות גופנית,כמו גם על איפוק ווקאלי (לא כולל קבוצות חסידיות וכדומה) ונראה שאם מנתחים מבחוץ את התופעה יש אולי מגמה של הפיכת התפילה לפרקטיקה בדגש מנטלי,המרחיקה את הגוף מהעניין. במקרא ביטויים רבים לשימוש בג'סטות האלה גם בהקשרים דתיים וגם בהקשרים "אזרחיים"(דוגמה לשני השימושים באותו מקום בדברי הימים א,כ"ט,20) המחוות האלה מבטאות בקשה וכניעה, אך באות גם בהקשרים של תודה.(שני השימושים לדוגמה בשמואל ב י"ד,4,22)
כמה הערות לגבי משמעות המחווה
ייתכן שמוקד המשמעות של המחווה היא אמירה של כניעה. בעולם האנושי (וגם בקרב בעלי חיים אומר ספי) בהצגת כניעה ונחיתות יש קודם כל אמירה שמי שמפגין את הנחיתות אינו מהווה מקור איום או מרידה.אמירה כזו יכולה להיות תשתית לבקשה הבאה על רקע החולשה הזו. המטיב הזה קיבל מאפיינים של פרקטיקה מאגית כמעט במזרח הקודם וגם בישראל. מלך בבל היה נכנס בראש השנה הבבלי לקודש הקודשים של המקדש,שם הכהן היה סוטר לו עד שדמעה הייתה נקווית על לחיו. אם דמעה כזו הייתה מופיעה זה היה סימן טוב לשנה ברוכה,ואם היא לא הייתה מופיעה היה בכך אות מבשר רעות. באופן דומה הפרקטיקות של תענית ציבור כוללות מעשי השפלה המכוונים ספציפית למנהיגים,שנדרשו לשים אפר בראשם וללבוש שק. בירושלמי תענית מסופר על רבי יודן הנשיא המסרב לצאת לטקס תענית ציבור ברחובה של עיר כנראה מהטעם הזה.מנהגים אלה הושוו לפרקטיקות של מה שמכנים היסטוריונים "דרמה חברתית" דוגמת הקרנבל בימי הביניים שכלל היפוך תפקידים פורימי בו האציל היה לאיש פשוט והאיכר למלך-אירועים כאלה היו לעיתים כר פורה להתפתחות של מרידות. משמעות ההשתחוויה אם כן, יכולה להתחבר לכיוונים האלה ולהתפרש כאקט של כניעה שמביא לתוצאות. כשם שיש ציפיה שהשפלת הנשיא תביא מיידית לירידת הגשמים,יש ציפיה שההשתחוויה תביא למילוי הבקשה . אם הניתוח הזה נכון ההשתחוויה אינה רק ג'סטה של כבוד אלא פעולה תיאורגית על גבול המאגית האמורה להוביל לתוצאות. קריאה כזו של המחווה יכולה להסביר גם את מחווה הזו במסגרת התודה-אנחנו משתחווים לאות תודה ובכך מאששים את המחווה- נכנענו וקיבלנו את מבוקשנו,ועתה אנו נכנעים שוב כדי להראות שאנחנו איננו כפויי טובה ושמילוי הבקשה לא גרם לנו לשכוח את יחסי הכוחות ואת מקומנו הנחות.
המקורות המקראיים מראים שההשתחוויה היא לא תמיד רק נספח לתפילה אלא אקט פולחני העומד בפני עצמו למשל בעקידת יצחק אומר אברהם לנערים :"... שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (בראשית כ"ב,5) גם בספרות חז"ל יש ראיות לכך למשל בהשתחוויות הנמנות במשנה במסכת שקלים ובמסכת יומא,ובכך אפשר גם אולי להסביר את המעמד המיוחד של הכהן בכל מה שקשור להשתחוויה הכהן הדמות המזכירה את השם המפורש במהלך עבודתו הוא גם הדמות שמבצעת בפועל את המעשה הפולחני של ההשתחוויה.
המתיחות בספרות חז"ל סביב המחווה
עיון במקורות התלמודיים חושפת מתיחות סביב המחווה: רב המגיע לבבל מסרב לכרוע יחד עם הקהל ועורך הסוגיה במסכת מגילה משקיע מאמצים מרובים כדי לגשר על הפער הזה. סביר להניח שהמנעות רב מהמחווה עשויה להיות קשורה למאמץ שלא לייבא פרקטיקות "מקדשיות" מחוץ למקדש החרב.
מתח נוסף ממש מאותו הדור עולה מהמעשה בלוי בן סיסי:
"תניא, אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמנה אבוקות של אור, וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו. וכשהוא משתחוה נועץ שני גודליו בארץ ושוחה, ונושק את הרצפה וזוקף, ואין כל בריה יכולה לעשות כן. וזו היא קידה. לוי אחוי קידה קמיה דרבי, ואיטלע. - והא גרמא ליה? והאמר רבי אלעזר: לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה, שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה ואיטלע, ומנו - לוי! - הא והא גרמא ליה."(בבלי סוכה נ"ג ע"א)
בסיפור ובמקבילותיו יש גרסה אחת לפיה לוי הצטלע בעת שהראה קידה לפני רבי,וגרסה שניה שהצטלע בעת שהטיח דברים כלפי מעלה,ייתכן ששתי הגרסאות מכוונות לאותו המאורע ויש בהם אמירה שבקידה מהסוג שהראה לוי, יש התרסה כלפי מעלה.במבט ראשון אמירה כזו תמוהה שכן הקידה נראית הפוכה להתרסה,אבל אם אנחנו מקבלים את הניתוח שלמעלה לגבי האופי התיאורגי-מאגי של המחווה ייתכן שבעל האגדה יצא כנגד עצם הרעיון של פרקטיקה ה"מכריחה" כביכול את האל להיענות לפניה האנושית. ייתכן שניתוח זה מספק גם את ההסבר להסתייגות של אמוראים מסויימים מכריעה דווקא בברכת מודים:
תני חדא: הכורע בהודאה הרי זה משובח; ותניא אידך: הרי זה מגונה! לא קשיא: הא - בתחלה, הא - לבסוף. רבא כרע בהודאה תחלה וסוף. אמרי ליה רבנן: אמאי קא עביד מר הכי? - אמר להו: חזינא לרב נחמן דכרע, וחזינא ליה לרב ששת דקא עבד הכי. (בבלי מסכת ברכות דף לד ע"ב )
כריעה המדגישה את הסיטואציה בה האדם "כופה" על האל להיענות לבקשתו.
הכריעה והנחש
מול העמדה הזו מצויה העמדה של רב ששת המודגמת על ידי הדמות המתריסה האולטימטיבית הנחש כדגם לכריעה.רב ששת בוחר דווקא את תנועת הרמת הראש של הנחש:
תנועה תוקפנית במהותה כדי לתאר את ההתנהגות הנכונה בתפילה ואולי בכך מחדד את הצד הפעיל שמפגין כניעה בפני האל אך למעשה "מפעיל" אותו.
".רב ששת כי כרע - כרע כחיזרא, כי קא זקיף - זקיף כחיויא" (בבלי ברכות י"ב ע"א)
הנחש מצוי בהתייחסויות האוהדות את מחוות הכריעה בשני תפקידים מחד הוא הדגם של כריעה נכונה ומאידך הוא האיום לסוג העונש למי שאינו נכנע. :
"דתניא: צבוע זכר לאחר שבע שנים נעשה עטלף, עטלף לאחר שבע שנים נעשה ערפד, ערפד לאחר ז' שנים נעשה קימוש, קימוש לאחר שבע שנים נעשה חוח, חוח לאחר שבע שנים נעשה שד, שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש; והני מילי דלא כרע במודים" (בבלי בבא קמא דף טז ע"א )
וברוח דומה בזהר:
"שדרתו דב"נ כד כפיף קמי מאריה יזקוף ויתקיים לתחיית מתייא, אי לא כפיף במודים אתעביד חויא ולית ליה תקומה לההוא זמנא, "(שלח קס"ד ע"א)
שני התפקידים האלה של הנחש מקבילים לשני המופעים המרכזיים של הנחש בסיפורי התורה-בספר בראשית הוא המורד שרגליו מקוצצות והוא נדון לחיות כל חיי בהשתחוויה,בסיפור נחש הנחושת שבספר במדבר הוא מה שמביא (על פרשנות המשנה במסכת ר"ה) את העם להתבונן כלפי מעלה ולהכנע לאביהם שבשמיים.
המסורת שמתייחסת לכריעה כפרקטיקה העומדת בפני עצמה מדוכאת בכמה מהמקורות החז"ליים אך היא כנראה מבעבעת ומתפרצת שוב במקורות מאוחרים יותר .רבי אברהם בן הרמב"ם מקדיש אחוז ניכר מספרו המספיק לעובדי השם לפרקטיקות של הכריעות וההשתחויות. הוא מציג אותן כדרך מרכזית ומשמעותית לעבודת האל שאינה נופלת מתפילה אך אינה יכולה להיות אפשרית לכולם ולכן לא חדרה כחובה קטגורית לכולם. לדעתו יש היררכיה בין הפעולות הפיסיות שאנו מבצעים מהתכסות/התקפלות בריכוז בישיבה ועד פריסת ידיים ורגליים בשכיבה.היסוד התיוארגי –מאגי נעדר מדברין(בכל זאת בן של הרמב"ם) ונראה שהמוקד של הכריעה וההשתחוויה על פי רבי אברהם הם כגילויים גבוהים של פעילות מדיטטיבית ברמות הגבוהות ביותר, המחברת גוף ונפש לעבודת האל.
יש הקושרים את דבריו אלה של רבי אברהם בן הרמב"ם לזיקה העמוקה שלו להגות הסופית ולאיסלאם,תא שמע הראה(על פי לייזר) שיש לגישה זו שורשים במנהג ארץ ישראל הקדום שאולי אף השפיעו על האיסלאם.
מקורות השראה
המספיק לעובדי השם- רבי אברהם בן הרמב"ם,מהדורת דנה
כל עצמותי תאמרנה – אורי ארליך,מאגנס תשנ"ט.
