השוויית הקול כיצד? לא יגביה קולו בתפלתו ולא יתפלל בלבו אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש.לא ישמיע קולו אלא אם כן היה חולה או שאינו יכול לכוין את לבו עד שישמיע קולו הרי זה מותר, ובלבד שלא יהא בציבור כדי שלא תטרף דעתן מקולו.(רמב"ם,הל' תפילה פ"ה,הלכה ט)
הרמב"ם מסכם את הזרימה המרכזית של הסוגיות בנושא מקומו של הקול בתפילה.שאלת הקול בתפילה היא אשנב יעיל להתבוננות בכמה סוגיות עקרוניות בתפילה כמו מקומה ביחס לפרקטיקות אחרות,שרטוט הגבול בין האינטימי לציבורי שבתפילה,ובכלל הבנת הפרקטיקה של תפילה-באיזו פעילות מדובר? האם התפילה היא דיאלוג בין האדם לאל? האם הדיאלוג הזה דורש קול כמו בשיח אנושי או שאולי האל יכול "להאזין" למחשבות המתפלל.ואם יש אפשרות כזו אין המתפלל תוחם בין תפילה לבין מחשבות אחרות שמתרוצצות בראשו. המקורות המקראיים בקריאה פשוטה מורים על תפילה כפרקטיקה המתנהלת בקול,ואפילו בצעקה.המילה "צעקה" הא כמעט מילה נרדפת לתפילה,ואף בספרות חזל המטען הסמנטי הזה נשמר(למשל בביטוי "הצועק לשעבר") יוצא מן הכלל יחיד כמעט הוא תפילת חנה הנערכת בשקט ומשום כך עלי חושד בחנה שהיא שיכורה. חז"ל תפסו דווקא את המקור הזה כבסיס לאיפיון התפילה. ייתכן שהמעבר לתפילה חרישית קשור להתמסדות התפילה בדור יבנה ואילך. עם זאת אפשר לשרטט שני קווים גם אצל התנאים וגם אצל האמוראים-האחד שולל תפילה בקול ואף חותר לתפילה דמומה"בלב",והאחר דורש השמעת קול.
המהלך המרכזי בסוגיות הרלוונטיות דורש חיתוך שפתיים ושולל הרהור. כשמתבוננים במושג "הרהור" בספרות חז"ל נראה שהמושג מבטא דיבור פנימי החותר נגד ההקשר החיצוני של הדברים-הרהור עיברה,הרהור תשובה,הרהור בשבת על פעילות חולין,הרהור בדברי תורה במקומות שאסור לעסוק בדברי תורה,הרהור אחר מדותיו של הקב"ה וכן הלאה.כפי שעלה בשיעור נראה שהרהור הוא הניגוד של כוונה ומהווה ביטוי לעולם פנימי שאינו מכוון למקום שהביטויים הציבוריים שלנו מכוונים. ההנחה של התנאים האוסרים תפילה על ידי הרהור היא שברירת המחדל של העולם הפנימי שלנו היא הרהור ולא כוונה,ומשום כך אי אפשר לראות בהרהור אקט בעל משמעות. משום כך נדר שאינו מבוטא בשפתיים אינו נדר,ומי שאסור בקריאת שמע בגלל טומאה יכול להרהר בליבו אבל לא לבטא בשפתיו.לעומת ההרהור הלחישה היא אקט שמחולל דברים בעולם- למורידי הגשמים המאגיים קוראים לוחשים,המרפאים ה"אלטרנטיביים" של עולם התנאים הם לוחשים,והשיחה עם האורים והתומים מתנהלת בלחישה.מול ההסתייגות מלחישה בחז"ל אפשר לזהות גם מגמה שמיוצגת על ידי רבי מאיר ששמה את המוקד בכוונת הלב ולא בביטוי השפתיים. דברי רבי מאיר נאמרים אמנם בהקשר של קריאת שמע ולא תפילה,אבל גם מהלך הדברים בסוגיה בבלי ועוד יותר מכך המהלך בירושלמי מלמדים שאותה המחלוקת רלוונטית כנראה גם לתפילה.מאידך אפשר לזהות בקרב האמוראים גם בבבלי וגם בירושלמי ביטוי למתפללים בקול המוסברים בדרכים שונות. לתפילה בקול יש שלוש הנמקות מפורשות –האחת זו שבחר הרמב"ם קושרת את האיסור להפרעה למתפללים אחרים. בצדה שתי הנמקות מעניינות- אמירה שתפילה בקול מבטאת חוסר אמונה :
ואמירה שתפילה בקול (בהנחה שנוסח התפילה דינמי וכולל וידוי מלא) עלולה לבייש עוברי עבירה:
"המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה..."( ברכות כ"ד ע"ב)
ההנמקה המפורשת נגד תפילה בקול מצויה בדברי רשב"י במסכת סוטה:
"מפני מה תקנו תפלה בלחש? כדי שלא לבייש את עוברי עבירה.." (סוטה ל"ב ע"ב)
התפילה הקולנית של ימי המקרא חוזרת בחסידות בגלגולים שונים ר' נחמן רואה בתפילה בצעקה הקבלה לצעקה של יולדת –פעולה המסייעת בלידה שמוציאה משהו מהאדם המצוי בו ולא מקבל ביטוי.(ליקוטי מוהר"ן כ) ר' צדוק מצביע על הסתירה בין תפילה בצעקה להנחיות ההלכה אך מציג אותה כסוג של שבירת כלים החזקה מהמתפלל ומגיע מרובד לא מודע ולא מילולי.
"אבל לפעמים כאשר צר להאדם מאד ולא יכול עוד להכיל הצער בקרבו מאיזה ענין שצריך לישועה אז הוא צועק מעומקא דליבא והוא אין מכוון להגביה קולו לפני ה' יתברך רק הצעקה הוא מקירות לבו שאין לו שום עצה וכמו שאמרו ז"ל (יומא ס"ט ב) על ויצעקו בקול גדול שאמרו בייא בייא שהוא בלשון אשכנז גוואלט גוואלט שהיה צר להם מאד מסיבת היצר הרע שהיה מסבב אותם ואין עצה להמלט. ותפילה בצעקה כזו מתקבלת לפניו יתברך ואינה חוזרת ריקם..."(פרי צדיק,דברים,ואתחנן)
הדיון בלחישה מחדד הבדל מעניין בין תפיסת לימוד תורה לתפיסת התפילה בעוד שבתפילה הדגם הרצוי הוא לחישה,בתורה הלחישה מגונה:
"ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידא דהוה קא גריס בלחישה,בטשה ביה, אמרה ליה: לא כך כתוב ערוכה בכל ושמרה, אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך - משתמרת, ואם לאו - אינה משתמרת.
תנא: תלמיד אחד היה לרבי אליעזר שהיה שונה בלחש, לאחר שלש שנים שכח תלמודו..."(עירובין נ"ג ע"ב)
בניגוד לאינטואיציה הדגש בשימוש בקול אינו דווקא הדיאלוגיות אלא הזכרון וההטמעה -הלחישה נתפסת כאקט שלא משתמר-כדי שהתורה תוטמע בגוף היא צריכה לקבל ביטוי קולני.
כלומר הצעקה הציבורית היא דרך טובה לדבר עם עצמך,בעוד שהלחישה האינטימית היא דרך לנהל דיאלוג.
(ותודה לסטרטיסלה ולאלמנה והאחים שיוואס על חידוד נקודת המבט)
הרמב"ם מסכם את הזרימה המרכזית של הסוגיות בנושא מקומו של הקול בתפילה.שאלת הקול בתפילה היא אשנב יעיל להתבוננות בכמה סוגיות עקרוניות בתפילה כמו מקומה ביחס לפרקטיקות אחרות,שרטוט הגבול בין האינטימי לציבורי שבתפילה,ובכלל הבנת הפרקטיקה של תפילה-באיזו פעילות מדובר? האם התפילה היא דיאלוג בין האדם לאל? האם הדיאלוג הזה דורש קול כמו בשיח אנושי או שאולי האל יכול "להאזין" למחשבות המתפלל.ואם יש אפשרות כזו אין המתפלל תוחם בין תפילה לבין מחשבות אחרות שמתרוצצות בראשו. המקורות המקראיים בקריאה פשוטה מורים על תפילה כפרקטיקה המתנהלת בקול,ואפילו בצעקה.המילה "צעקה" הא כמעט מילה נרדפת לתפילה,ואף בספרות חזל המטען הסמנטי הזה נשמר(למשל בביטוי "הצועק לשעבר") יוצא מן הכלל יחיד כמעט הוא תפילת חנה הנערכת בשקט ומשום כך עלי חושד בחנה שהיא שיכורה. חז"ל תפסו דווקא את המקור הזה כבסיס לאיפיון התפילה. ייתכן שהמעבר לתפילה חרישית קשור להתמסדות התפילה בדור יבנה ואילך. עם זאת אפשר לשרטט שני קווים גם אצל התנאים וגם אצל האמוראים-האחד שולל תפילה בקול ואף חותר לתפילה דמומה"בלב",והאחר דורש השמעת קול.
המהלך המרכזי בסוגיות הרלוונטיות דורש חיתוך שפתיים ושולל הרהור. כשמתבוננים במושג "הרהור" בספרות חז"ל נראה שהמושג מבטא דיבור פנימי החותר נגד ההקשר החיצוני של הדברים-הרהור עיברה,הרהור תשובה,הרהור בשבת על פעילות חולין,הרהור בדברי תורה במקומות שאסור לעסוק בדברי תורה,הרהור אחר מדותיו של הקב"ה וכן הלאה.כפי שעלה בשיעור נראה שהרהור הוא הניגוד של כוונה ומהווה ביטוי לעולם פנימי שאינו מכוון למקום שהביטויים הציבוריים שלנו מכוונים. ההנחה של התנאים האוסרים תפילה על ידי הרהור היא שברירת המחדל של העולם הפנימי שלנו היא הרהור ולא כוונה,ומשום כך אי אפשר לראות בהרהור אקט בעל משמעות. משום כך נדר שאינו מבוטא בשפתיים אינו נדר,ומי שאסור בקריאת שמע בגלל טומאה יכול להרהר בליבו אבל לא לבטא בשפתיו.לעומת ההרהור הלחישה היא אקט שמחולל דברים בעולם- למורידי הגשמים המאגיים קוראים לוחשים,המרפאים ה"אלטרנטיביים" של עולם התנאים הם לוחשים,והשיחה עם האורים והתומים מתנהלת בלחישה.מול ההסתייגות מלחישה בחז"ל אפשר לזהות גם מגמה שמיוצגת על ידי רבי מאיר ששמה את המוקד בכוונת הלב ולא בביטוי השפתיים. דברי רבי מאיר נאמרים אמנם בהקשר של קריאת שמע ולא תפילה,אבל גם מהלך הדברים בסוגיה בבלי ועוד יותר מכך המהלך בירושלמי מלמדים שאותה המחלוקת רלוונטית כנראה גם לתפילה.מאידך אפשר לזהות בקרב האמוראים גם בבבלי וגם בירושלמי ביטוי למתפללים בקול המוסברים בדרכים שונות. לתפילה בקול יש שלוש הנמקות מפורשות –האחת זו שבחר הרמב"ם קושרת את האיסור להפרעה למתפללים אחרים. בצדה שתי הנמקות מעניינות- אמירה שתפילה בקול מבטאת חוסר אמונה :
ואמירה שתפילה בקול (בהנחה שנוסח התפילה דינמי וכולל וידוי מלא) עלולה לבייש עוברי עבירה:
"המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה..."( ברכות כ"ד ע"ב)
ההנמקה המפורשת נגד תפילה בקול מצויה בדברי רשב"י במסכת סוטה:
"מפני מה תקנו תפלה בלחש? כדי שלא לבייש את עוברי עבירה.." (סוטה ל"ב ע"ב)
התפילה הקולנית של ימי המקרא חוזרת בחסידות בגלגולים שונים ר' נחמן רואה בתפילה בצעקה הקבלה לצעקה של יולדת –פעולה המסייעת בלידה שמוציאה משהו מהאדם המצוי בו ולא מקבל ביטוי.(ליקוטי מוהר"ן כ) ר' צדוק מצביע על הסתירה בין תפילה בצעקה להנחיות ההלכה אך מציג אותה כסוג של שבירת כלים החזקה מהמתפלל ומגיע מרובד לא מודע ולא מילולי.
"אבל לפעמים כאשר צר להאדם מאד ולא יכול עוד להכיל הצער בקרבו מאיזה ענין שצריך לישועה אז הוא צועק מעומקא דליבא והוא אין מכוון להגביה קולו לפני ה' יתברך רק הצעקה הוא מקירות לבו שאין לו שום עצה וכמו שאמרו ז"ל (יומא ס"ט ב) על ויצעקו בקול גדול שאמרו בייא בייא שהוא בלשון אשכנז גוואלט גוואלט שהיה צר להם מאד מסיבת היצר הרע שהיה מסבב אותם ואין עצה להמלט. ותפילה בצעקה כזו מתקבלת לפניו יתברך ואינה חוזרת ריקם..."(פרי צדיק,דברים,ואתחנן)
הדיון בלחישה מחדד הבדל מעניין בין תפיסת לימוד תורה לתפיסת התפילה בעוד שבתפילה הדגם הרצוי הוא לחישה,בתורה הלחישה מגונה:
"ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידא דהוה קא גריס בלחישה,בטשה ביה, אמרה ליה: לא כך כתוב ערוכה בכל ושמרה, אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך - משתמרת, ואם לאו - אינה משתמרת.
תנא: תלמיד אחד היה לרבי אליעזר שהיה שונה בלחש, לאחר שלש שנים שכח תלמודו..."(עירובין נ"ג ע"ב)
בניגוד לאינטואיציה הדגש בשימוש בקול אינו דווקא הדיאלוגיות אלא הזכרון וההטמעה -הלחישה נתפסת כאקט שלא משתמר-כדי שהתורה תוטמע בגוף היא צריכה לקבל ביטוי קולני.
כלומר הצעקה הציבורית היא דרך טובה לדבר עם עצמך,בעוד שהלחישה האינטימית היא דרך לנהל דיאלוג.
